<h1>ספר הנייר הלכ' יוה"כ</h1>
<h2>דף לו:</h2>
ולאתוודויי ביום הכיפורים מחייב איניש דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, והוא הרצאה דברים דגמרי מוכפר בעון ומתודה, והלכה כדברי חכמים שחייב לומר חטאתי עויתי פשעתי, וכו' וכל הסדר. וערב יום הכיפורים מיבעי ליה לאיניש לצלויי בתפילה המנחה ביחיד וידוי זוטא ורבה ואתה יודע רזי עולם מקמי' דליתיב בסעודתא שמא תטרף דעתו מן היין. ומתוודה ערבית שחרית ומוסף מנחה ונעילה, ויחיד בחמשה תפילות מתודה אחר תפילתו. ושליח ציבור אומרו באמצע תפילה ובכווני ליבא לאפיק מאן דלא ידע.
<h2>דף עג:</h2>
ה"ג. דמחייב איניש לענויי נפשיה ביום הכיפורים בחמשה עינוי, באכילה ושתייה, ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל, בתשמיש המיטה. ואינון כנגד חמשה עינויי דכתיבי באורייתא, בעשור, ואך בעשור, שבת שבתון, שבת שבתון, והיית לכם לחוקת עולם. ומאן דלא מעני חייב כרת. וכן מאן דעביד מלאכה. הגהה. אך אמרי' בה"ג דבמלאכה אין בה כרת רק בעינוי שיש בו אוכל נפש, והוא באכילה ושתיה, עכ"ל. וכמה שיעוריה דאכילה להכרת, בככותבת הגסה וכגרעינתה, והוא הלכה למשה מסיני.
ומלא לוגמיו דאמרינן דהשותה חייב כרת זהו לפי מה שהוא אדם, וכן קומץ המנחה וחפני הקטורת הכל לפי מה שהוא אדם כל חד וחד לנפשיה. וכן הלכה. הגהה. רבותינו הצרפתים או' מפי ר"ת שמותר ליתן כוס של ברכת מילה לתינוק וליכא למיחש דלמא אתי למיסרך שאין זה קביעות בכל שנה. רבי' יצחק וכמה גדולים היו רגילים להתענות למחרת י"ה מההיא דרבא דאישתכח כוותיה, וא"כ אין לאכול בלילה הראשונה ולא לעשות מלאכה. ורבי' שלמה כתב בתשובה לחתנו כי אין נכון לעשות, דאנו בקיאין בקיבוע דירחא ואין נכון לעשות כלל. לשון רש"י. עכ"ל.
ציר על גבי הירק מצטרף לככותבת ביום הכיפורים, אע"ג דמשקה הוא, כיון דקמתכשר ביה אוכל הוא. וכן הלכה. הגהה. והוא יתר מרביעית ופחות מכביצה, אבל חצי שיעור מכין אותו מכת מרדות דהלכה כר' יוחנן. וכן הכוסס את הבשמים מכין אותו מכת מרדות, מאקייר בלעז. ע"כ. הגהה. רבו' הצרפתים או' כי יש להסתפק בסיכה שאינו לשם תענוג באינו חולה. שתיה בכלל אכילה הוא וחדא אינון.
<h2>דף עו:</h2>
הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים בשם רבי' שלמה ור"ת דסיכה גם רחיצה ביום הכיפורים אינו אלא מדרבנן, דלא אסרי מדאורייתא אלא אכילה ושתיה כדאמ' סך כדרכו ואינו חושש. והיה או' ר"ת דשרי לסוך מחלב ושומן של חזיר, דהא דאמ' הסך כשותה מדרבנן הוא וסיכה לא החמירו לא נאסר. וכן נמי אמ' בפסחים [כ"ה ע"ב] מר בר רב אשי הוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה, וגם מצאתי בשם רבי' שמשון משאנץ דאין אסור אלא סיכה של תענוג, וא"כ יולדת בג' ימים הראשונים דליכא תענוג רוחצת בימי אבלה וכן בט' באב. עכ"ל.
<h2>דף עז:</h2>
ברחיצה דתניא אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו. מי שהיו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש, אבל לא ע"י מטפחת שרויה במים משום סחיטה. ואשה מדיחה ידה במים ונותנת לבנה קטן משום סכנה דרוח רעה.
תלמיד דקבעי לקבולי פניה רביה או איניש דאזיל לדבר מצוה שרי ליה למעבר במיא עד צואריה, אבל להקר לא. וכן לשוט אסור. וסיכה אסור לסוך אפילו אצבע קטנה ובתענוג, אך אם היה חולה ויש לו חטטים בראשו מותר. נעילת סנדל אסור בין במפנק בין לא מפנק ואפילו בסנדל אחד, ומאן דמפנק ולא יכול לסגויי שפיר דמי למיפק בגורבי של גמי יונקא בלעז. אביי נפיק בדהוצי ורבא כריך כרעיה אסודרא. הגהה. מכאן התירו לצאת בבתי שוקים. עכ"ל.
<h2>דף עח.</h2>
ואסור לישב על גבי טיט המטפח מים כשהמשקה טופח פלוטט בלעז. ומותר להצטנן בפירות אבל לא בכסא דכספא ודחרסא.
הגהה. שנינו זעירא אושפזיכני' דר' יהושע בן לוי הוה, א"ל לברי' תא ואימא לך מהני מילי מעלייתא דהוה או' אבוך, ערב ט' באב מביאין לו מטפחת ושורה במים ומקנח בהם פניו ידיו ורגליו. הא למדת דדוקא ט' באב דלא אסיר ביה סחיטה, אבל בי"ה דסחיטה אסורה ביה לא, דאף לתענוג הוא. וירא שמים יוצא ידי שניהם ונוטל ידיו כדרכו לשם נקיות אבל לא פניו. וכן היה נוהג רבינו הקדוש ז"ל בשם רש"י. עכ"ל.
<h2>דף עח:</h2>
הגהה. רבותינו הצרפתים או' כי מותר לומר לגוי לרחוץ התינוק בחמין שהוחמו בו ביום כי סתם תינוק חולה שאין בו סכנה הואי ואמ' כל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו ביה רבנן והיינו רחיצה וסיכה דא"ר חנינא [חולין כ"ד ב'] שמן שסכתני אמי בילדותי הם עמדו לי בזקנותי.
<h2>דף פ.</h2>
הגהה. בעי מיניה רב אשיאן [ברכות י"ד ע"א] בר רב מרב השרוי בתענית מהו שיטעום, א"ל טועם ואין בכך כלום. ועד כמה ר' אסי ור' אמי אמרי עד רביעתא, והני מילי בתענית ציבור אבל בי"ה מלא לוגמיו והוא כל חד וחד כדנפשיה, דתניא כמה ישתה ויהיה חייב ב"ש או' כדי רביעית וב"ה או' מלא לוגמיו ממש. ואמר רב פפא כי איתשיל לגבי עוג מלך הבשן, והלכה כב"ה כפי מה שהוא אדם, ומלא לוגמיו הוא מעט רביעית. עכ"ל. וכל דבר בכלל אכילה להצטרף, ואפילו אוכל שיש בו לאו או כרת. ושתיה מלא לוגמיו חייב, והוא פחות מרביעית מעט. והני מילי דחייב כרת אגופיה דיומא, אבל אתוספת דמוסיף מעידנא דמפסיק למיכל עד דקדיש יומא לא מחייב כרת דכתיב בעצם היום וכן במלאכה.
<h2>דף פא:</h2>
ולאפסוקי בערב יום הכיפורים מיחייב איניש מדאנהר,
שנ' בתשעה לחדש בערב, מכאן שמוסיפין מדרבנן מחול
על הקדש. וביציאתו מניין ת"ל שבתכם שבות מלמד שמוסיפין מן החול על הקודש. הגהה. דתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה, וכי בתשעה מתענין ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום. מכאן שמוסיף מחול על הקודש, אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מניין דבעי לאסופי ולאחורי עד חשכה ת"ל עד ערב. אין לי אלא י"ה, שאר ימים טובים מנין, ת"ל תשבתו, שבתות מניין ת"ל שבתכם, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. מסכת יומא.
מטא זמן מנחתא מחייבינן למיכל ולמישתה מיני מעדניא בערב י"ה בתר דצלי צלותא דמנחתא. וכל מאן דאכיל ושתי ומעדן נפשי' בתשעה לחדש כמאן דמתענה תשיעי ועשירי. בתר דסעיד מפסיק רגע קודם שקיעת החמה. והלכה כר' יוחנן דאמר תינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד חייב להתענות, ובתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד, וכולהו משלימין ומתענין. ורב אלפס פי' דבן עשר מחנכין אותו לחצי היום ובן י"א מתענה ומשלים. וכן פי' המיימוני.
<h2>דף פב:</h2>
הגהה. עוברה ששאלה לאכול לוחשין לה באוזן יום הכיפורים הוא, ואם שאלה עוד נותנין לה ומאכילין אותה. עכ"ל.
<h2>דף פג.</h2>
וכי מאכילין יתיה עבדינן על פי בקיאין ואם לא, על פי עצמו. חולה אומר צריך ורופא או' אינו צריך מאכילין אותו דלב אדם יודע מרת נפשו. רופא או' צריך וחולה או' אינו צריך מאכילין אותו דספק נפשות להקל, ואימר תונבא נקטיה. וכן הלכה. רופא אחד אומ' צריך ושנים אומרים אינו צריך אין דבריו של אחד במקום שנים. אחד או' צריך ואחד או' אינו צריך מאכילין אותו דספק נפשות להקל.
חולה שאמדוהו בגרוגרת אחת ורצו עשרה להביא והביאו לו עשרה בבת אחת כולם פטורים ואפי' באו בזה אחר
זה. ואפי' הבריא בראשונה. והיכא דאיכא תרתי בשני עוקצין וצריך לתרתי ואיכא תלת בעוקץ אחד טרקיל בלעז, מייתינן מתלת בעוקץ אחד. כללו דמילתא לחולה ולמעוברת מאכילין, ועושין כל דבר הצריך להם ואפילו להאכיל דבר טמא. ולמי שנשכו כלב שוטה מאכילין אותו מחצר כבד שלו.
מי שאוחזו בולמוס מאכילין אותו דבש או כל מיני מתיקה שמאיר העינים.
<h2>דף פד:</h2>
והחושש בפיו מטילין לו סם אפילו בשבת. ולאתויי ספק שבת אחרת, כגון שאמדוהו לשמנה ימים לאותו סם ויומא קמא שבתא הוה, מהו דתימא אין נותנו עד לאורתא כי היכי דלא ליחול עליה ב' שבתות קמ"ל. ומחממין חמין לחולה בין להשקותו בין להברותו, ואין עושין אלא על ידי גדולים ובני דיעה.
<h2>דף פה:</h2>
וחולה דאי לא אכיל מסתכן שפיר דמי לאכול ביומא דכיפורי דכתיב וחי בהם, קיימו מצותי כי היכי דתחי' אבל נטורי מצותי ואסתכוני לא. הגהה. מאי טעמא אמר רבא דכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם. וכי קאמר רחמ' קיימו מצותי ותחיון בהון אבל נטורי מצותי לאיסתכוני לא. עכ"ל.
<h2>דף פז.</h2>
ומאן דצעריה לחבריה או אפסדי' לממוניה הוא מטא עידנא למיפייסיה ולא מתכפר ליה עד דפייסיה. ועבירות דבינו ובין המקום יום הכיפורים מכפר. ואם צעריה לחבריה אפי' בדברים צריך למיפייסיה שנ' בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל. אם ממון יש לך בידך התר לו פיסת יד, ואם לאו הרבה עליו רעים ויפייסהו בג' שורות בני אדם, והמוחל אל יהא אכזרי, ויתן אל לבו כי מחר ישקלו יחד במאזני צדק, על כן יעבור על מדותיו באמור לו אחיו חטאתי ועויתי. ואם אכזרי הוא נקי ילך האחר לביתו, ונאמן הדיין לשלם לאיש כמעשהו. ואם מת יוליך עשרה בני אדם על קברו ויאמר חטאתי לי"י אלהי ישראל ולפלוני שעשיתי לו. מאי דכתי' מכל חטאתיכם לפני י"י תטהרו, חטא שאין מכיר בו אלא י"י יום הכיפורים מכפר. וא"ר יוחנן [כריתות ו' ע"ב] אחד עשרה סממנין נאמרו למשה רבי' ע"ה, ואלו הן סמים תרי, נטף ושחלת וחלבנה ג', הא חמשה, סמים חמשה, הא עשרה, ולבונה זכה, הא חד סרי. ואעפ"י שחלבנה ריח רע, והוא רמז לתענית ציבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית. ויחיד דלא גמר אתה יודע ואתה נותן, נפיק ידי חובתיה באבל אנחנו חטאנו, ודויי מתכפר לו, ועמך כולם צדיקים, וראוין כולם לכפרה.
<h2>דף פז:</h2>
ולאתוודויי ביום הכיפורים מחייב איניש דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, והוא הרצאה דברים דגמרי מוכפר בעון ומתודה, והלכה כדברי חכמים שחייב לומר חטאתי עויתי פשעתי, וכו' וכל הסדר. וערב יום הכיפורים מיבעי ליה לאיניש לצלויי בתפילה המנחה ביחיד וידוי זוטא ורבה ואתה יודע רזי עולם מקמי' דליתיב בסעודתא שמא תטרף דעתו מן היין. ומתוודה ערבית שחרית ומוסף מנחה ונעילה, ויחיד בחמשה תפילות מתודה אחר תפילתו. ושליח ציבור אומרו באמצע תפילה ובכווני ליבא לאפיק מאן דלא ידע.
הלכות כל נדרי. לשון הר"ר אליעזר מימייץ בנדרים, א' הרוצה שלא יתקיימו נדריו, יעמוד בר"ה ויאמר כל נדרי שאני עתיד לידור יהיו בטלים. ור"ל יום הכיפורים יען כי הוא ראש השנה ליובלות. ובלבו יכול לבטל. ואנו אומרי' מיום כיפורים זה דק"ל כר' אליעזר בן יעקב. ויאמר בקול רם לבטל בפרהסיא. וא' אביי עלה דההוא מילתא ובלבד שלא יהא זכור בשעה הנדר מן הבטול, אבל אם היה זכור ונדר נדרו קיים, ורבא א' ובלבד שיהא זכור ונדר על דעת הביטול הראשון ופירש בשפתיו על דעת הראשונה אין נדר. אבל לא אמר על דעת הראשונה נדרו קיים ואף אם לא זכור. וא"ת למה נדר כדי לבטל כיון דאמר על דעת הראשונה. וי"ל שא' בר"ה נדר שאעשה על דבר פלוני או אשבע או אקבל חרם הרי הוא בטל, ובשעת הנדר או נשבע שכח איזו בטל. אבל א' על דעת הראשונה ואחר נזכר שאותו דבר בטל ומהני התנאי לבטל האיסר. ומה שאנו אומרי' ונסלח לפי שאין זכור בשעה הנדר, ואין דרשא בפירקא כיון שאין אומרי' מותרי' אותם. לשון התוספות במסכת נדרים.
הגהה. ועל הבשמים לברך לא מברכינן, דדווקא מוצאי שבת מברכינן משום דאור של גיהנם שובת, אבל בי"ה לא מצינו. אי נמי בשבת לא שובת ולא מסריח ובמוצאי שבת חוזר ומסריח ועל כן בבשמים מסיר ריחו, וביום הכיפורים לא מצינו. כך השיב רש"י ז"ל.
הגהה. נשאל לרש"י על תקיעת של מוצאי יום הכיפורים קודם שיבדיל. והשיב כי תקיעה חכמה היא ואינה מלאכה. ולא גזרינן שמא ילך אצל בקי דאין צריך לתקוע אלא תקיעה אחת, ועוד כי כבר נשאר השופר מראש השנה בבית הכנסת ולא אתי לאתויי בר"ה.
